האמונה שד’ הוא הבורא ומנהיג גם את דרך הטבע

בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו’ (בראשית א, א).

למה נברא בבי”ת, שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל”ף, שהוא לשון ארירה. (בראשית רבה א, י)

נראה לפרש, שבתחילה ברא הקב”ה את העולם יש מאין, ומאז ועד עולם הוא מנהיג את העולם כולו בדרך הטבע, עד שיש טועים לומר שהעולם קדמון ולא ד’ בראו. ולעיתים מזומנים שינה ד’ את דרך הטבע ושידד המערכות, כמו בעשר מכות ובקריעת ים סוף, ומהנהגה זו שהיא חוץ לדרך הטבע יכולים ללמוד שגם ההנהגה בדרך הטבע היא מאיתו ית”ש, שהוא בורא ומנהיג את העולם כולו.

וזהו הרמז, שאם היה בורא את העולם בא’, כלומר בהנהגה אחת של דרך הטבע, היה בזה קללה, כי יש שיטעו בזה ח”ו. לכן ברא את העולם בב’, כלומר בשתי הנהגות, דרך הטבע וחוץ לדרך הטבע, כי בכך תהא ברכה, שילמדו להאמין בד’.

(ח”א ה; ח)

השי”ת ויתר על כבוד עצמו כדי להראות מעלת עם ישראל

בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו’ (בראשית א, א).

עשרים וששה דורות היתה האל”ף קורא תגר לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו, רבש”ע, אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי. אמר לה הקב”ה, העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה וכו’. (בראשית רבה א, י)

איתא בגמ’ (מגילה ט, א), ששבעים ושנים הזקנים שנצטוו על ידי תלמי המלך לתרגם את התורה, שינו וכתבו “אלקים ברא בראשית”. ובטעם הדבר פירש רש”י, “שלא יאמר ‘בראשית’ שֵׁם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני”.

ולפי זה אפשר לפרש את טענת האות אל”ף, שהיה צריך להתחיל את התורה בא’, כלומר לכתוב “אלקים ברא בראשית”, כדי שלא יהיה מקום לטעות שכביכול יש שתי רשויות, ולמה פתח בבי”ת וכתב “בראשית ברא אלקים”.

והשיב לה הקב”ה, כי ויתר על כבוד עצמו כדי להראות שכל בריאת העולם היתה עבור ישראל שיקבלו את התורה. כמו שדרשו חז”ל (הובא בפירוש רש”י בראשית א, א), “בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית”.

(ח”א ד)

מראשית הבריאה למדנו שיש לנהוג לפנים משורת הדין

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וגו’ וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א, א-ה).

ולא אמר ברא ד’, שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין וכו’. (רש”י)

יש להבין, הלא הכל בידי הקב”ה כחומר ביד היוצר, ומה ימנע ממנו שיוכל העולם להתקיים כרצונו. ועוד, למה מודיענו מה רצה ולא עשה.

ונראה לפרש, שרצה הקב”ה שנלמד לילך בדרכיו כמו שדרשו חז”ל (סוטה יד, א) “אחרי ד’ אלקיכם תלכו (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ד’ אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מידותיו של הקב”ה וכו'”. ורצה הקב”ה שינהגו לפנים משורת הדין, ואמרו חז”ל (בבא מציעא ל, ב) “לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין”. ולכן לימדנו השי”ת שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ומכיון שאין העולם יכול להתקיים הקדים לשתף מידת הרחמים, ובא ללמדנו שאכן יש “דין”, אך אי אפשר להתקיים בלעדי שנלך לפנים משורת הדין[1].

(ח”א קצח)

מעלת הצדיקים שלא חטאו מעולם ושכר בעלי תשובה

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וגו’ (בראשית א, ג).

“והארץ היתה תהו ובהו”, אלו מעשיהם של רשעים. “ויאמר אלקים יהי אור”, אלו מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ וכו’, כיון דכתיב “וירא אלקים את האור כי טוב”, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. (בראשית רבה ב, ב)

נראה לפרש שיש ב’ מדריגות בצדיקים, מי שלא חטא מעולם, ומי שחטא אך שב בתשובה שלימה, ולכל אחד יש מעלה על חבירו. דהבעל תשובה שטעם טעם חטא צריך להתגבר יותר על יצרו, ו”לפום צערא אגרא” (אבות פ”ה מכ”ג), עד שאמרו חז”ל (ברכות לד, ב) “מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”.

ומאידך גיסא, מי שכבר חטא, עלול להיות בזמן מהזמנים שלא יוכל להתגבר ויחזור לחטאיו. ולעומתו, הצדיק שלא חטא הוא יותר בטוח שלא יפול לחטא, כמו שאמרו חז”ל (יומא לח, ב) “כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא”.

ואף דבודאי לענין השכר, גדול שכרו של הבעל תשובה, מכל מקום הקב”ה חפץ יותר שיהיו “עמך כולם צדיקים”, שלא יחטאו מעולם.

וזהו הרמז במדרש, “מעשיהם של צדיקים”, אלו הצדיקים מנעוריהם שלא חטאו מעולם. “מעשיהם של רשעים”, אלו הצדיקים, שבעבר חטאו והיו רשעים, ושבו בתשובה שלימה. “ואיני יודע באיזה מהם חפץ הקב”ה”, שהרי לכל אחד מעלה על חבירו. כיון דכתיב “וירא אלקים את האור כי טוב”, הוי אומר בצדיקים מעולם הוא חפץ יותר. אך בכל זאת לענין השכר גדול שכר בעלי התשובה, לכן “ויבדל אלקים בין האור ובין החשך” בין הצדיקים מעיקרא לבעלי התשובה[2].

(ח”א ו)

הבא ליטהר מסייעין אותו

וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה (בראשית א, ה).

“ויקרא אלקים לאור יום”, אלו מעשיהן של צדיקים. “ולחשך קרא לילה”, אלו מעשיהן של רשעים וכו’. (בראשית רבה ג, ח)

הנה ידוע שלא ביום אחד נעשה האדם צדיק, כי אם בעמל ויגיעה מיום ליום הולך מחיל אל חיל עד שנעשה צדיק. וכמו אור היום, שבעלות השחר נעשה יום אבל עדיין אין האור מאיר אלא מתחיל להתנוצץ אור עד הזריחה, וממשיך ומאיר יותר עד שמאיר היום בתוקפו. וזה מרומז בפסוק (משלי ד, יח), “ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום”, וכן בפסוק (הושע ו, ג) “ונדעה נרדפה לדעת את ד’ כשחר נכון מוצאו וגו'”.

כמו כן, גם הרשע אינו נעשה רשע ביום אחד, אלא שמתחילה נחלש מיראת ד’ במקצת, ואחר כך מסיתו יצרו ויורד עוד מדחי לדחי עד שנעשה רשע[3]. וזה מרומז בפסוק (תהילים לו, ב-ה) “נאום פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד עיניו, כי החליק אליו בעיניו וגו’ יתייצב על דרך לא טוב וגו'”. בתחילה רק “אין יראת ד'”, שנחלש ביראת שמים שלו, והולך ויורד עד ש”יתייצב על דרך לא טוב” ח”ו.

אך הבדל יש בין הצדיק לרשע, שאצל הצדיק אמרו חז”ל (שבת קד, א) “בא ליטהר מסייעין אותו”, שמן השמים יש סייעתא שילך ויעלה מעלה מעלה, לא כן הרשעים עליהם אמרו “בא ליטמא פותחין לו”, ‘מסייעין’ לא נאמר, שאין להם סייעתא וסמך לזה, ורק ש’פותחין לו’ ואין מונעים ממנו.

וזה הרמז בפסוק, שבאור יום נאמר “ויקרא אלקים”, מה שאין כן בחשך שבו לא נאמר “ויקרא אלקים לחשך” אלא “לחושך קרא”, כי האור יום אלו מעשיהם של צדיקים שמסייעין אותם, “ולחושך לילה” אלו מעשיהם של רשעים, שלהם אין סייעתא, אלא רק פותחין להם.

(ח”א ו)

דיבורי תורה ועבודה בשבת קודש

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו’ וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, א-ג).

“ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו”. רבי ישמעאל אומר, ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר.   (בראשית רבה יא, ב)

אמרו חז”ל (ירושלמי שבת פט”ו ה”ג), “לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה”. ולכן בשבת לא ירד מן וקיבלו ביום השישי לחם משנה, ללמדנו שמשביתת השבת לא מפסידים כלום, ואדרבה, כל המוסיף על הוצאות שבת מוסיפים לו (ביצה טז, א), והכל כדי שיהיו פנויים לתורה ועבודה.

וזהו הרמז “כי בו שבת מכל מלאכתו”, והרי “בדבר ד’ שמים נעשו” (תהילים לג, ו), ואם כן שביתתו של הקב”ה היתה מדיבורו, וכמו כן השביתה שלנו צריכה שתהיה גם בעסקי דיבור. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נח, יג) “ממצוא חפצך ודבר דבר”, ודרשו חז”ל (שבת קיג, ב) “שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול”, אלא בתורה ועבודה.

“אשר ברא אלקים לעשות”, כי כל הבריאה היתה לשם עשיה, והעשיה של שבת היא בתורה ועבודה[4].

(ח”א יד)

יש להעלות את ה”ארץ” למדרגת “שמים”

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ד’ אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד).

אל תקרי “בהבראם” אלא באברהם. (זוה”ק ח”ב עט, א^[5])

יש לפרש השייכות בין פסוק זה לאברהם אבינו, בהקדם מה שיש לדקדק כי באותו פסוק בתחילה מקדים שמים לארץ, ולבסוף מקדים ארץ לשמים.

ונראה לפרש, דהנה “שמים” מרמז לעולמות העליונים הרוחניים, שם אין חטא ועון וכולם קדושים וטהורים. ו”ארץ” מרמז לעולמות התחתונים הגשמיים, שהם בדרגה נחותה מן השמים, ולכן בכל מקום מקדים שמים לארץ.

אולם כאשר האדם השלם מקיים רצון ד’ ומשתמש בארץ לקיים תורה ומצוות, הרי שזה עילוי גדול לעולם הגשמי, כי האדם מעלה הכל לקדושה עד שנתעלה למדרגה גבוהה מן השמים.

והנה אברהם אבינו הפיץ דעת ד’ בעולם והכניס אורחים והאכילם והשקם, ועל ידי זה השיב לבם לאמונת ד’. ואמרו חז”ל (בראשית רבה נט, ח; הובא ברש”י לקמן כד, ז), כי עד אברהם היה השי”ת נקרא רק “אלקי השמים”, ומשבא אברהם אבינו והפיץ דעת ד’ בקרב כל הארץ נקרא גם “אלקי הארץ”. כי על ידו נתקדשו העולמות התחתונים, שעלו ונתעלו למדרגה גבוהה, עד שראוי להקדים “ארץ” ל”שמים”.

(ח”א טז)

אברהם אבינו ע”ה למד תורה ומצוות מהנהגת הברואים

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד).

“בהבראם”, באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה יב, ט)

אמרו חז”ל (יומא כח, ב), “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה”. ומהיכן למד וידע הכל, אלא שאמרו חז”ל (עירובין ק, ב), שאלמלי לא ניתנה תורה היו לומדים הכל מהבריות שנבראו במעשה בראשית. ועל פי זה יש לומר, שאכן למד אברהם את כל התורה מבריות מעשה בראשית.

וזהו הרמז בפסוק “אלה תולדות השמים והארץ”, היינו מעשה בראשית ותולדותם, כלומר הנהגתם והנהגת הבריות. “בהבראם” אותיות “באברהם”, שמהנהגתם ידע ולמד איך לקיים את כל התורה.

(ח”א טו)

קידוש העניינים הגשמיים

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז).

הנה האדם מורכב מגוף ונשמה, הגוף עפר מן האדמה וענייני הגוף מושכים את האדם למטה. לעומת זאת ענייני הנשמה, שהיא מן העליונים, מושכים את האדם למעלה. והצדיקים שאינם נהנים מעולם הזה אלא כדי צרכם ולשם שמים, הרי שנשמתם נהנית אף מענייני הגוף ומושכתם למעלה.

וזה הרמז בפסוק, שעל ידי “ויפח באפיו נשמת חיים” שנפח בו נשמה, על ידי זה “ויהי האדם”, חלק האדמה שהוא הגוף, “לנפש חיה”, שגם את ענייני העולם הזה הגשמיים יכולים לעלות, על ידי שעושים הכל לשם שמים[6].

(ח”ב קמג)

על ידי שמתגברים על היצר הרע מתעלים יותר מהמלאכים

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (בראשית ב, כ).

הנה הצדיקים מגיעים למדרגתם הגבוהה דווקא מפני שיש להם יצר הרע ועל ידי שמתגברים עליו זוכים לעלות מעלה מעלה. וכמו ששמעתי בשם הגאון מו”ה מרדכי בנעט זצוק”ל זי”ע על הפסוק (זכריה ג, א), “יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד’ והשטן עומד על ימינו לשטנו”. והיינו שמה שהגיע למדרגה גבוהה זו של “לפני מלאך ד'” להיות יותר גבוה ממלאך, הוא משום ש”השטן עומד על ימינו לשטנו”, ומכיוון שהתגבר עליו עלה ונתעלה, עכ”ד.

והנה לולא חטא עץ הדעת היה האדם עושה רצון ד’ מצד הטבע, כמו המלאכים, ולא היה צריך להתגבר על היצר הרע כמו אחרי החטא, וכמבואר בדברי הרמב”ן (בפירושו על התורה בראשית ב, ט). נמצא שבגלל החטא ופיתוי הנחש, יכול הצדיק להגיע למדרגה יותר גבוהה.

ובזה אפשר לומר הרמז בפסוק, “ויקרא האדם שם אשתו חוה”, נקט “חוה” ולא “חיה”, כי “חוה” מלשון חויא, לרמז על פיתוי הנחש בחטא עץ הדעת, אשר בזה “היא היתה אם כל חי”, כי הצדיקים קרויים “חי”[7], ודווקא בשל חטא הנחש משיגים הצדיקים את מדרגתם הגבוהה.

(ח”א טז)

תורה עם מלאכה, יגיעת שניהם משכחת עוון

אֲרוּרָה הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶ֔נָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג, יז).

“בעבורך”, משמע לטובתך. ולכאורה, הרי כאן קללה, ומה טובה היא לאדם.

ונראה לתרץ, דהנה מתחילת בריאת העולם רצה הקדוש ברוך הוא שכל צרכי האדם יהיו מוכנים לו, ויהיה פנוי לעבודת ד’[8]. וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות לה, ב), “אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה” וכו’. ועל ידי שכל צרכיו יהיו מתוקנים לו בלא טירחא, יהיה פנוי לתורה ועבודה.

אך מכיון שיצר הרע הכשילו בדבר קל, ויש לחשוש שלא ייכשל עוד, לכן לטובתו ולתועלתו נתקללה האדמה, כדי שיצטרך לעמול בחרישה וזריעה וכו’, ולא תהיה לו השלוה והשקט ופנאי להיכשל ח”ו, כי בזיעת אפו יאכל לחם.

וזהו שאמר הכתוב, “ארורה האדמה בעבורך”, לטובתך.

(ח”א שצג)

[1] ועיין עוד בדברי רבינו הגה”ק זצ”ל לקמן פר’ יתרו ד”ה ויהי ממחרת.

[2] ועיין עוד לקמן תהילים ד”ה אשרי האיש (הא’).

[3] א”ה. ע”ד שאמרו חז”ל (שבת קה, ב; נדה יג, ב) “כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד”.

[4] ועיין עוד לקמן עניני שבת קודש ד”ה אמרה שבת.

[5] ונזכר גם בח”ג לח, א. ובבראשית רבה יב, ט בשינוי לשון.

[6] ועיין עוד לקמן משלי ד”ה אורח חיים.

[7] כדאיתא בברכות (יח, ב) “צדיקים במיתתן נקראו חיים שנאמר (שמואל ב’ כג, כ) “בן איש חי”, אטו כולי עלמא בני מתי נינהו, אלא “בן איש חי”, שאפילו במיתתו קרוי חי”.

[8] ע”ע לקמן פר’ לך לך ד”ה ולא נשא.