פרשת בראשית
האמונה שד' הוא הבורא ומנהיג גם את דרך הטבע
בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו' (בראשית א, א).
למה נברא בבי”ת, שהוא לשון ברכה. ולמה לא באל”ף, שהוא לשון ארירה. (בראשית רבה א, י)
נראה לפרש, שבתחילה ברא הקב”ה את העולם יש מאין, ומאז ועד עולם הוא מנהיג את העולם כולו בדרך הטבע, עד שיש טועים לומר שהעולם קדמון ולא ד’ בראו. ולעיתים מזומנים שינה ד’ את דרך הטבע ושידד המערכות, כמו בעשר מכות ובקריעת ים סוף, ומהנהגה זו שהיא חוץ לדרך הטבע יכולים ללמוד שגם ההנהגה בדרך הטבע היא מאיתו ית”ש, שהוא בורא ומנהיג את העולם כולו.
וזהו הרמז, שאם היה בורא את העולם בא’, כלומר בהנהגה אחת של דרך הטבע, היה בזה קללה, כי יש שיטעו בזה ח”ו. לכן ברא את העולם בב’, כלומר בשתי הנהגות, דרך הטבע וחוץ לדרך הטבע, כי בכך תהא ברכה, שילמדו להאמין בד’.
(ח”א ה; ח)
פרשת נח
רק צדיק שגדל בין רשעים ולא למד מהם יכול להוכיחם
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו (בראשית ו, ט).
אמרו חז”ל, שנח לא הוכיח את בני דורו[1], כאברהם אבינו ע”ה שהפיץ את דעת ד’ בעולם, ולכן אף הוא היה בכלל הגזירה, אלא שמצא חן בעיני ד’ (לעיל ו, ח; ועיין עוד בבראשית רבה כא, א). וצריך ביאור, למה באמת לא נהג כאברהם.
אך נראה שיש הבדל בין צדיק שצדקתו היא מפני שגדל בין צדיקים, שהוא צריך להזהר מלהתקרב לרשעים פן ילמד ממעשיהם הרעים, לבין צדיק שגדל בין רשעים, ומכח לימוד התורה והיראה שלו פרש מהם ונעשה צדיק, שהוא יכול להוכיח את הרשעים ואין חשש שילמד מהם.
ולכן נח, שגדל אצל חנוך ומתושלח, היה נמנע מלהתקרב לרשעים אפילו על מנת להוכיחם. ולעומתו, אברהם אבינו ע”ה שגדל אצל תרח ובצדקתו לא למד ממעשיו, היה יכול לקרב את בני דורו ולהוכיחם ולא חשש שילמד מהם. ולכן אמרה שרה (לקמן כא, י), “גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו’ עם בני עם יצחק”, כדי שיצחק אבינו לא ילמד ממעשיו הרעים, כי הוא נתגדל בבית אברהם ושרה הצדיקים, ויש חשש שילמד ממעשי הרשע[2].
(ח”א כא)
[1] בספרי הדרוש (ראה פי’ האלשיך הק’ על הפסוק את האלקים התהלך נח) מובאת טענה זו על נח בשם המדרש, ולא מצאתי כן בפירוש. ואדרבה, איתא בסנהדרין (קח, א) “שהי’ נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה”. ואפשר שהטענה היא על שלא הוכיחם כל השנים, ורק בעת בניית התיבה החל להוכיחם. ועיין עוד בזוה”ק (ח”א דף סז) שלא התפלל על דורו. ועיין עוד בבראשית רבה כט, א; בדברים רבה יא, ג ודו”ק.
[2] ועיין עוד לקמן תהילים ד”ה אשרי האיש (הב’).
פרשת לך לך
רק מי שעמד בנסיון יכול להוכיח אחרים
וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ וגו' (בראשית יב, א).
להנאתך ולטובתך, שם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד, שאודיע טבעך בעולם. (רש”י)
צריך ביאור, וכי אברהם אבינו רדף אחר הכבוד והממון, שהיה מבטיחו זאת. ועוד, למה כאן אי אתה זוכה לבנים, הלא יש לאל ידו ליתן לו בנים אף כאן.
ונראה לפרש, דידוע שכדי שתתקבל התוכחה על לב השומעים, צריך שיהא המוכיח גם כן באותו נסיון. וכמו שאמרו חז”ל (יומא לה, ב), “הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים”. כי אם העני יוכיח את העשירים, תוכחתו לא תתקבל, כי יאמרו שאינו מכיר את הנסיון. וכן אם העשיר יוכיח את העני, וכן כולם[1].
ומכיון שאברהם אבינו היה חפץ בתיקון העולם, הפיץ את דעת ד’ והוכיח את בני דורו, היה צריך להתנסות בכל המצבים, כדי שתהא תוכחותיו מתקבלות על לב שומעיהן.
וזהו שאמר, “לך לך, לטובתך ולהנאתך”, שתוכל להוכיח את בני האדם ולהפיץ את דעת ד’. כי “כאן אי אתה זוכה לבנים”, ר”ל לתלמידים (ילקוט ואתחנן תתמא), כי טרם התנסית בנסיון העושר והעוני והכבוד וכו’[2].
(ח”א כט)
[1] רבינו הגה”ק זצ”ל ציין לדברי השל”ה הק’. ואפשר שרעיון זה מרומז במאמר חז”ל (בבא מציעא קז, ב), “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”, וכן במשנה (אבות פ”ב מ”ד), “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, ודוק.
[2] וע”ע לקמן פר’ וירא ד”ה ואברם כבד.